הורות רוחנית - להפריע או לא להפריע, זאת השאלה 

מבחינה רוחנית, כל ייצור חי נולד ומופיע בעולם כשהוא מצויד בכל האיכויות והכלים הדרושים לו לקיים את העניינים שלשמם בא. הגוף מושלם לקידום השיעורים הרוחניים, כך שכולם מושלמים מכל הבחינות.

אם ה'חיבור' אל הרוח נשמר, שלא לדבר על מטופח - אנוש ישיג את כל הדרוש לו להשלמת השיעורים והחוויות הרבים שיבואו עליו לטובה. יתירה מזאת, גם אנחנו, בתור הסובבים המלווים אותו בתהליך (הורים ובני משפחה אחרים, חברים, שכנים ועוד) נרוויח, ולו את אהבתו והוקרתו הכנה, אם נעזור לו לשמר את אותו ידע מובנה. במילים אחרות, תפקידו של הורה מסתכם בעזרה זו. אך רבים ההורים שמתבלבלים וחורגים מהתפקיד. הם חושבים שיש להם תפקיד אחר.

כשאנחנו, בתור הורים, ובכוונה טובה בדרך כלל, מנסים לכוון את ילדנו אל מה שנראה לנו ראוי וטוב - אנו עלולים, שלא בכוונה בדרך כלל, להסיט אותו מדרכו ומאותו חיבור טבעי עמו נולד אל מי ומה שהוא באמת. אנחנו רוצים לצייד אותו בידע שצברנו אנו, כדי שיהיה 'מוגן' ושיחסכו ממנו כביכול הבעיות שלנו. אך כשאנו "מתמידים" בדרך זו, מתפתח בדרך כלל אדם חלש מבחינה רוחנית שאינו מודע לדרכו ולמצפן האישי המובנה בו כבכל בעלי החיים. כך יוצא שמרוב נוחות, אנו מדביקים בו נכות דווקא. וכתוצאה מכך, חייו נחווים כקושי מתמשך.

***

דרכים רבות לנו בתור שומרי מסגרת להסיט את ילדנו מדרכו. את כולן ניתן לסכם לצורך העניין ב'אני יודע' או 'אני יודעת'. בין אם זה ילד המחפש את עוצמתו, ולמען האמת - בין אם זה אפילו בוגר ה'מושלם כבר' כביכול, שכן כל אימת שאנו חיים אנו מבקשים אחר עוצמתנו והמשך דרכנו בעולם - כשאותו 'אני יודע' פוגש אדם בהתהוות, עלול לעבור בשגגה מסר מטרפד ומסרס האומר 'ואתה לא יודע'.

כך, מאוחר יותר, כשהילד או הבוגר נהיה פתאום 'אבוד', אנו מתפלאים מדוע. אבל הרי הם אנו שעזרנו לנו בשיטתיות כה רבה ללכת לאיבוד... אפילו כבר עזב את ביתנו, והוא איש בזכות עצמו, ועדיין אנו מאמינים שאנו יודעים ושכדאי לו להקשיב.

כשאנחנו אומרים לילד שלנו למשל מה לעשות ומה לא לעשות מתוך קביעה, עלולים להיחלש בו אותה לקיחת אחריות על חייו ואותו אמון ביכולותיו הטבעיות. כשאנחנו כועסים עליו ואומרים לו "לא! זה אסור" אנחנו מבלבלים אותו. כשאנחנו אומרים לו "כן יופי, זה מותר" – גם אז אנחנו מבלבלים אותו! אבל כשאנחנו באים אליו מתוך הצעה, מתוך התעניינות במסע הגילוי שלו; כשאנחנו שואלים אותו שאלות המעודדות אותו להתבונן פנימה, מעודדים אותו (או לכל הפחות לא מפריעים לו) למצוא את דרכו בעצמו - הוא עשוי לשתף עמנו, מבחירה, את דרך ההסתכלות הייחודית שלו ולגלות ממילא דברים רבים שאנחנו מנסים ללמד אותו, אך על דרך החוויה.

החוויה היא אולי המורה הטוב ביותר, ואנו עשויים בעצמנו ללמוד דברים רבים וחדשים דרך החוויה הייחודית שהביא עמו בן טיפוחינו. הוא בודאי ישאל אותנו שאלות אם יחוש שהוא זקוק לתשובות, וכמובן רק אם יבטח בנו. הוא בודאי גם יתייאש מלשאול, אם יפחד מתגובותינו הנחרצות כל כך, או יאבד לגמרי את היכולת לבדוק לבד כלל ועיקר אם יתרגל תמיד לתשובות מצדנו או מדמויות 'סמכות' אחרות.

***

הכול טוב ויפה. תיאוריות זה דבר קל, כי הנייר, או המקלדת, סופגים הכול. אך מה קורה כשילדנו הקטן, שטרם למד שפה מילולית, אוטוטו, ממש עכשיו, עומד לגרד בעינו עם מסמר? האם יש זמן לשאול את הרך בשנים שאלות וקושיות באשר לכוונותיו במסמר? האם יש זמן להתייעץ אתו? האם יש זמן 'לדבר על זה'? - מובן שלא. זה זמן להסתער.

אבל גם להסתערות יש דרך ויש דרך. אפשר להסתער מתוך מצב נפשי של פאניקה או של זעם ואפשר להסתער מתוך מצב נפשי של שקט, בטחה בנכון ובאהבה רבה. ובדרך כלל, זה כל ההבדל. זה מה שיבדיל לימים אם אירוע ההסתערות ירשם כרגע מכונן של אהבה או רגע טראומתי ששבר את אמונו של הרך ביקום.

על כל פנים, ברוב המפגשים היומיומיים שלנו עם ילדינו, הדילמות אינן כרוכות בסכנת גוף ונפש כה דרמטית, וזאת נדע אם נעצור לרגע להביט בתוכנו ולהודות בכך. אם אנו מעוניינים באמת ובתמים בילד אחראי ובוטח, ילד שמחובר לעצמו וליכולות הטבעיות שהביא עמו מאיפה שהביא, ילד כזה שיהפוך יום אחד לבוגר אחראי ובוטח בזכות עצמו - הרי שעלינו לראות אותו ככזה בראש ובראשונה. כלומר, עלינו להפסיק לכפות עליו כל כך הרבה דברים ולהניח לו לצמוח מתוך עצמו.

***

כששואלים בוגרים מה הם זוכרים כרגעים יפים מילדותם, זה תמיד דברים קטנים. "אני נרדם בתוך חיקה של אמא". או "אבא מסתכל בעיניי ומלטף לי את השיער."

את כל ה"לך לפה לך לשם", "עשית שיעורי בית?", "צחצחת שניים?", הם זורקים לתא צדדי ומנוכר בתודעתם או שוכחים לגמרי אם אפשר. במילים אחרות, מה שילדים סופגים כאהבה מעצימה שקיבלו מההורים הנה הכרתם הרוחנית ברוחיותם שלהם. אם אנחנו רוצים ילד מפותח מבחינה רוחנית, עלינו להיפתח לאותה רוח בעצמנו. עלינו להיפתח לשקט כדי שיילמד בעקיפין שקט מהו.

היו ברוכים ומבורכים.